fbpx

הבלוג

למה זה טיפולי לשחק?

מבוך משחק

"שאלתי את הבן שלי מה הוא עושה אצלך בטיפול והוא אמר ששיחקתם טאקי. שאלתי אם גם דיברתם והוא אמר שלא. מה זאת אומרת?"

"תשמעי… גם אני יכולה לשחק עם הבת שלי, לא בשביל זה אני משלמת".

"איתנו לא שיחקו אף פעם. אנחנו לא מבינים למה זה בכלל טוב? ".

 

מדוע אנחנו משחקים עם ילדים בטיפול?

טיפול דרך משחק או Play Therapy היא גישה היוצרת מרחב טיפולי מוגן שמאפשר לילדים (וגם למתבגרים) לחקור את חייהם ולבטא באופן חופשי מחשבות ורגשות מודחקים.

מה זאת אומרת?

אולי לפני זה כדאי שנשאל מהו משחק? למה אנחנו משחקים?

מקומה של הילדות כהתפתחות פסיכולוגית נפרדת היא חדשה באופן מפתיע בתרבות שלנו. עוד במאה ה – 18 הילדים אינם היו במרכז ונדרש מהם לעבוד ולתרום למשפחתם ולקהילה. התחלואה בקרבם הייתה קשה ועוד לא התפתחה סביבם קהילה ומשפחה שתשמור רק עליהם.

עם זאת, המשחקים היו שם תמיד. עדות למשחקים היו עוד לפני אלפי שנים ומסתבר שבני האדם שיחקו תמיד. אנחנו משחקים כדי להשתחרר, ליצור, לדמיין אבל בעיקר כי במשחק האמיתי הכל מותר. אין גבולות, בושה או אשמה ואין דרך טובה יותר מזאת להתאמן לקראת החיים הבוגרים והחיים בכלל. אחד מהמשפטים האהובים עלי הוא: "We don't stop playing because we get old, We get old because we stop playing"". בתרגום חופשי: "איננו מפסיקים לשחק כי אנחנו מזדקנים, אנחנו מזדקנים כי אנחנו מפסיקים לשחק". המשחק מאפשר לנו מעין מרחב קסום ומוגן שבו הכל אפשרי. מה יכול להיות יותר טוב מזה?

אבל מה טיפולי במשחק? 

הכל. גם משחק שאינו נמצא בחדר הטיפולים הוא טיפולי. אחד מהתיאורטיקנים המובילים בהבנת תפקיד המשחק הוא דונלד ויניקוט והוא ניסח זאת כך: "משחק הוא יצירה חדשה והענקת משמעות לה. החצנת דבר פנימי אל העולם החיצוני ועיצובו עם אלמנט של הנאה והפתעה". היכולת לשחק אינה מובנה מאליה וילדים עם קשיים רגשיים מורכבים או טראומה בעברם יכולים לאבד יכולת זו ואז בטיפול עוסק בהחזרת היכולת לשחק. ילדים שיכולים לשחק מקבלים "בונוס" גדול ביכולת להביע רגשות, דחפים ואיסורים באופן מהנה ומוגן. לדוגמא: דמיינו ילדה שכועסת מאוד על הוריה שעשו מעשה שלא ייעשה בעיניה והולידו לה אח קטן וחמוד. הילדה שלנו מאוד אוהבת את אחיה הקטן אך גם מאוד זועמת עליו. הזעם אינו יכול לבוא לביטוי פעמים רבות במציאות (ואולי טוב שכך) ולכן בחדר המשחקים היא תשחק אותו. היא תקח שתי בובות ואחת מהן תהרוג את השנייה. המטפלת לא תפסיק או תבהל מהמשחק אלא תנסה להבינו דרך השיח המשחקי בחדר ואולי אף לתת לו לגיטמציה שכן הזעם, כמו כל רגש, הוא טבעי ואם לילדה תנתן יכולת לשחק אותו היא גם תוכל להשלים עמו.

אז מה בעצם ההבדל בין המשחק שלי עם הילדה למשחק של המטפלת?

דרך אחת לענות היא דרך המטפלת בחדר שמשמשת כגשר בין עולמה הפנימי של הילדה לעולמה החיצוני. היא מתווכת, משקפת וגם נוטלת חלק מהמשחק עצמו ומופעלת על ידי הילדה. בטיפולים דיאדים, המטפלת תצפה וגם תשתתף במשחק שבין ההורה והילד ותעזור לשניהם לשפר את הקשר ביניהם דרכו.

 

דרך נוספת היא להגיד שכל הורה שמשחק עם ילדו גם תורם להתפתחותו האישית באופן ניכר. פעמים רבות הטיפול עוזר גם להורים להכיר את ילדם דרך המשחק ואפילו להכיר להם מהו משחק בפעם הראשונה. הורים רבים נמצאים ליד ילדיהם כאשר הם משחקים אך לא משחקים עמם. בטיפול הם מגלים כי גם הם יכולים להרגיש סיפוק, תחרות, אתגר או אפילו ליצור סיפור משותף כאשר הם משחקים. הורים אחרים יספרו כי בילדותם לא שיחקו עמם ולכן הם אינם מבינים כיצד לעשות זאת. אחד הדברים המענגים יותר בחדר הטיפולים הוא לגלות הורה וילד חוקרים אחד את השני ונהנים, פשוט נהנים. המטפלת עוזרת להם ליצור את המרחב החמקמק הזה וגם לו פרשנות מעולמה המקצועי.

הילד שלי משחק הרבה במחשב, מה ההבדל?

של שמיים וארץ. המשחק במחשב מביא עמו יתרונות רבים אך גם חסרונות. הוא מונע קשר בין אישי אמיתי, יכולת "לחוש" ולגעת במשחק עצמו ובסביבה החיצונית לו וגם מהווה מודל מאוד מצומצם לחיים האמיתיים. בואו נקח לדוגמא את המשחק בתמונה שמצולם מתוך מפגש אמיתי. למשחק קוראים "המבוך" ובו הילד והמטופל צריכים להתחרות אחד בשני ולהגיע עם החייל שלהם לשורה האחרונה.  בכל מהלך ניתן להתקדם או לחסום את היריב. הילד בו זמנית צריך לשוב גם על האסטרטגיה שלו וגם על זה שעומד מול. גם המטפל עסוק בכך אבל באותו זמן הוא גם חושב על הילד ועל עולמו. במשחקים הראשונים הילד כשל מלהבין את המשחק. המטפל עודד אותו להמשיך ואף נטה לעזור לו כאשר התקשה. במשחקים הבאים הוא הצליח להבין אבל עדיין הפסיד. המטפל שיקף לו כי הוא כבר הצליח את מה שכשל ועכשיו מחכה לו עוד שלב. בשלב הבא יכולתו של הילד השתפרה והוא הצליח גם לאתגר את המטפל וגם להנות. פעמים רבות הפסיד ולעיתים אף ניצח, בכוחות עצמו. במפגשים הבאים הוא ביקש מיוזמתו את המשחק והתאמן בו שוב ושוב.

הילד הזה חווה קשיים רבים במסגרות החברתיות שלו, הוא הרבה להתעצבן בעת משחקים תחרותיים בהפסקות בבית הספר ולנטוש משחקים באמצע כאשר תוסכל. בטיפול, דרך המשחק, התברר, כי הוא לא יכל אפילו לדמיין תרחיש של התמודדות שווה או נצחון ולכן הכשיל את עצמו בשלב מוקדם במשחק. כעת, הוא יכול לשהות יותר במצבים כאלו ובעתיד הוא יוכל להתמיר אותם לקשר חברתי בוגר – בחברות, זוגיות, עבודה ועוד…

יש הבדל בין משחקים של ילד קטן לגדול?

בהחלט. וויניקוט כינה משחק התפתחותי מוקדם בשם : "Play" ומשחק מתקדם יותר בשם: "Game". Play היא יצירה ספונטאנית שמשלבת הנאה וחשיבה כמו משחק בבובות או בגיבורי העל אשר מלא דמיון וחוקים משתנים ואינם מוגדרים. Game הוא פעילות מהנה שחוקיה מוגדרים כמו משחק כדורגל  עם חוקים רשמיים, משחקים קופסה כמו טאקי, קלפים ועוד.

בטיפול, דרך המשחק הספונטאני (Play) יהיה ניתן לעבוד יותר על ביטוי דחפים אסורים, דמיון וביטוי חופשי ודרך המשחק המובנה (Game) על הבנת המציאות המאיימת, התבגרות וכניסה לחיים שמחוץ לבית ולסביבה הקרובה. אבחנה זו היא כמובן מוגבלת שכן כל משחק גם מקבל ביטוי גם ממשחקים אחרים. משחק בבובות יכול להיות גם עם חוקים מוגדרים ואילו משחקי קופסה יכולים להיות מלאי דמיון ותשוקה.

אז בעצם טיפול דרך משחק זה בלי דיבור בכלל?

ממש לא. הדיבור כאמצעי תקשורת מרכזי הוא חלק אינטגרטיבי בכל טיפול אך הוא יכול לבוא ברמות שונות המכבדות את ההגנות והשלב ההתפתחותי של הילד. לדוגמא: ילד אשר מגיע לטיפול לאחר טראומה בחייו לא ידבר עם המטפל על מה שקרה אבל יוכל אולי לדבר על המשחק עצמו ובכך לתת לאלמנטים הלא מודעים שלו לעזור בעיבוד הטראומה. לאחר זמן, בניית אמון ותהליך הם גם יוכלו לדבר על הקשיים עצמם באופן מפורש אם כי (וזו נקודה מאוד חשובה) לעיתים אפילו לא צריך. למשחק עצמו יש כוח עצום גם בעיבוד הקשיים וגם בריפויים.

אז בעיקרון אתם ממליצים לשחק?

תמיד, בכל זמן ובכל אפשרות. זה ממש כיף.