fbpx

הבלוג

עוד פעם

סיזיפוס - חברותא

1.

 

סיזיפוס בסך הכל רצה לעשות מעשה טוב אבל ממתי לעשות טוב תמיד נגמר טוב בעיקר כשמסתכסכים עם המלך? לכן, כאשר סיזיפוס רצה למנוע את חטיפתה של אגינה היפה, בתו של איזופוס, אל הנהר, הוא הסתבך עם לא אחר מאשר זאוס שחשק בה. זאוס, שיכל להיות מאוד יצירתי עם הנקמות שלו, נתן לו את אחד העונשים הכי מופרעים אי פעם.

לגלגל סלע כבד במעלה ההר עד לפסגה רק על מנת שיתגלגל חזרה מטה. וכשהיה מגיע למטה? סיזיפוס צריך לגלגל אותו שוב. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. לנצח.

מאז, עבודה סיזיפית מוכרת כעבודה ללא תכלית. אם אין משמעות וחזון, אם אף פעם לא מגיעים לפסגת ההר, עושים סלפי, כותבים פוסט ומקבלים מלא לייקים למה להמשיך? איזו משמעות יש בחיים ללא הצלחה וללא הכרה של הסביבה ושל העולם. מדוע לחיות ככה?

אלבר קאמי, קצת לפני הפייסבוק הציע לנו דרך אחרת, דרך מבריקה לחשוב על סיזיפוס:

"כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר"  (המיתוס של סיזיפוס, ויקיציטוט).

קאמי מציע לנו לחשוב על התהליך ועל הדרך כבעלי הוד והדר. לא על התהילה, ההישג וההגעה למטרה. הוא מראה לנו שאם רק נבחן את החיים בראי ההצלחה במשימה, לא יהיה ערך בכל פעם שנסיים לחגוג הצלחה זו. הוא מציע לנו לחשוב על סיזיפוס מאושר במקום להתייאש בשמו ובכך אולי גם מאפשר לנו תכלית חדשה לקיום שלנו.

סיזיפוס מתגלה אלינו פעמים רבות גם בחדר הטיפולים אבל אז במקום סלע הוא מחזיק בידו דברים אחרים.

לפעמים מחבט פינג פונג….

 

2.

 

"עוד פעם?", אני מבקש. "עוד פעם", הוא מסכים בתסכול.

הכדור עובד מצד לצד ומגיע מימיני לימינו. פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם ואז הוא נופל. אחד מאתנו לא מצליח. "עוד פעם?", גילי שואל. "עוד פעם", אני עונה לו ומרים את הכדור מהרצפה ושוב. פעם אחר פעם אחר פעם.

גילי נושך את שפתו התחתונה ומרוכז מאוד בכל פעם שהכדור מגיע. בהתחלה הוא לא היה מצליח לחבוט. בכל זאת כדור פינג פונג קטן ומחבט לא גדול במיוחד. כמה פעמים הוא אפילו זרק אותו בחמת זעם על השולחן. "לא גילי", אמרתי לו, "אני מבין שזה מאוד מתסכל אבל אתה לא יכול להתנהג ככה. "אני לא מצליח!", הוא צרח, "אני אף פעם לא אצליח". הוא מרים את מבטו, בוכה וזועם. "עוד פעם אחת", אני אומר והוא מרים שוב את המחבט.

עוד פעם. כדור. מחבט. אכזבה. שוב. עוד פעם. עוד פעם.

הוא מצליח. לגעת במחבט עם הכדור ומחייך בפעם הראשונה מאז הצעתי לו לצאת החוצה מהקליניקה לגינה ולשחק פינג פונג. בגלל הקורונה. בזכות הקורונה.

עכשיו גילי חובט לכל עבר ואני מביא את הכדור ונותן לו חזרה. אני חייב לדייק. אוהו כמה שאני חייב לדייק. גילי מושיט את המחבט לאותו מקום בכל פעם ואני חייב למצוא את המקום המדויק הזה כמעט באופן כירורגי בכל פעם שאני מעביר לו את הכדור. אין ברירה, אני מזכיר לעצמי, שנינו צריכים להתאמץ אותה רמה של מאמץ למרות שאם מישהו היה צופה בנו זה ממש לא היה נראה ככה. אני רץ לכל עבר, מביא את הכדור מהשיחים,מהעצים ומחוץ לגדר וגילי? גילי מרים את ידו. מייצב את המחבט, מחכה לכדור שיפגוש אותו וחובט. זהו.

זהו? ממש לא. גילי עושה מאמץ כביר והמרחק שהוא עובר בכל פעם הוא עצום, אינסופי, גם אם זה אינסוף קטן.

הפוגת מתמטיקה קלה.

כולנו מכירים את האינסוף הגדול. אפס עד… אינסוף. אחת, שתיים שלוש ואינסוף, נכון? אינסוף כוכבים, אינסוף שנים, אינסוף הרים ואינסוף פסגות. הזמן מתחיל מנקודה מסוימת ולעולם לא נעצר.

אבל יש עוד סוג של אינסוף, אינסוף קטן. למשל אחד עד שניים. כמה מספרים יש שם? אינסוף. אחד נקודה אחד, אחד נקודה אחד אחד. הבנתם. בין שני מספרים צמודים עם התחלה וסוף יש חלל עצום ואינסופי.

ככה זה גילי. הוא לא ירוץ מרתון, לא יסיים אוניברסיטה, לא יהיה בקרבי או יזכה במדליה אולימפית. אולי הוא אפילו לא יוכל לקרוא ספר או לשלוח מייל אבל כל מאמץ שהוא מצליח לעשות, כל התקדמות היא חציית ים סוף ואם היה אפשר לחלק מדליות אמיתיות, הוא היה כנראה זוכה בכמה מהן.

חזרה לפינג פונג. חודשיים לאחר מכן גילי כבר לא רוצה להיכנס לקליניקה. הוא מגיע בריצה לגינה, לוקח את המחבט ומוכן. "עוד פעם", הוא אומר, "עוד פעם, אנחנו צריכים לשבור שיא". אני חובט לו את הכדור לאותה נקודה והוא מחזיר לי, כמעט לאותה נקודה שלי והכדור עובר מצד לצד אין ספור פעמים. שנינו מרוכזים, אני בלדייק וגילי בלהעביר ואנחנו משחקים את המשחק הכי מלהיב והכי משעמם בעולם עם אותן תנועות, אותו מקצב ואותם צלילים. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שזה נראה כמו תרגיל מושלם בשחייה צורנית.

גילי חי בעולם שבו הכל סוער לו, לא צפוי, מטורף. פתאום נגמר החלב לקורנפלקס בלי התראה, המורה חולה ומגיעה אישה זרה שמעולם לא ראה, יש כתם צבע מתקלף על הקיר שהוא בוהה בו בכל פעם לפני שינה, כתם חדש שלא היה שם מקודם ועכשיו גילי לא יכול לישון יותר ואולי לא יוכל לישון לעולם. איך אפשר לישון בעולם שבו קיר מתקלף ללא כל אזהרה ואז גילי סוער ולא מובן לאף אחד.

אבל עכשיו הוא קצת מובן לי. אנחנו מעבירים את הכדור מאחד לשני ללא תכלית, ללא תחרות, ללא מנצחים ואני מרגיש רגוע ושלו. אני רוצה להגיד לגילי שאני מוכן להמשיך את המשחק הזה לעד. אני מבין עכשיו. הריתמוס הזה שכמעט לא ניתן להסבירו במילים כל כך מרגיע ומעורר זיכרונות כל כך ישנים שאני מצליח להתמסר לו ומוותר על המילים שלפעמים נראות כל כך דרושות וחיוניות בטיפול פסיכולוגי. וככה, פגישה אחר פגישה אנחנו נפגשים ומעבירים את הכדור ללא מילים. זה כל מה שאנחנו עושים וזה קצת וזה המון. זה התחלה וסוף ובאמצע יש נצח של תקשורת בינינו. אנחנו מגלגלים את הסלע ביחד. עוד פעם ועוד פעם.