הבלוג

על ילדים אבודים

ילדים אבודים

איפה

דן פגיס

 

הִתְחַבֵּאתִי בַּחֶדֶר, אֲבָל שָׁכַחְתִּי אֵיפֹה.
בָּאֲרוֹן אֵינֶנִּי.
וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן.
גַּם לֹא בַּמִּבְצָר הַגָּדוֹל בֵּין רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן.
הָרְאִי רֵיק מִמֶּנִּי.
לְרֶגַע נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי בַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר.
בְּאֶחָד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִקְרָא לִי
אֶעֱנֶה וְאֵדַע: הִנְנִי.

עמוס היה ילד בן שמונה שהכרתי לפני 20 שנה במרכז חרום בבאר שבע שם אנחנו, המדריכים, היינו המשפחה של כל הילדים האלו והם היו שלנו. עמוס אהב לשחק ויותר מהכל הוא אהב לשחק מחבואים. כל ערב שיחקנו וכל ערב הייתי עומד, סופר ומי שעומד מאחוריי ומצדדיי ומרים את הראש ו.. רואה את הראש של עמוס.
"עמוס! תתחבא כבר"
"בסדר, סליחה"
ושוב…
עמוס אף פעם לא התחבא אבל תמיד רצה לשחק.

שנים לאחר מכן, אני סטודנט לתואר שני, הצגת מקרה, אני נזכר בעמוס ומספר עליו למרצה שלי, פסיכולוגית בכירה:
"עד היום לא הבנתי", אני רוטן, "למה הוא לא יכל להתחבא, מה כבר היה מסובך במשחק הזה?".
היא הביטה בי ורק אמרה:
"אתה יודע, מי שלעולם לא נמצא גם לא יכול להתחבא והכי לא יכול להאמין שימצאו אותו".
ואז היא הביאה לי את השיר של דן פגיס.

Photo by Juan Pablo Serrano Arenas from Pexels