עד לפני שלושה שבועות דניאל חי בעולם הכי מוזר בעולם. עולם עם שפה מוזרה, כללים מוזרים והכי גרוע, אנשים מוזרים. הוא הגיע לכוכב הזה לפני הרבה זמן ובאמת שניסה ללמוד את כל המנהגים: להסתכל להם בעיניים, לראות איך גבות מתקערות מרמזות על כעס ומתקמרות על תמיהה, איך הם אומרים פעמיים את אותו משפט, עם אותם מילים ובכל פעם מתכוונים לדבר שונה. הם קוראים לזה ציניות והוא מבולבל.
הוא חושב שהוא מדבר בצורה פשוט ואיכשהוא, הם לא מצליחים להבין אותו. מה הקטע בכלל עם להסתכל בעיניים כל פעם וללחוץ ידיים ולהתחבק ולצחוק מבדיחות שהוא אף פעם לא מבין. כמה אפשר להרגיש תייר בעולם שנולדת אליו?
לפעמים, לקצת, הוא מתרגל. יש רגעים שהכל ברור ושקט. זה קורה שהסביבה הזו מפסיקה לדרוש כל כך הרבה ופתאום מתחילה לדבר את השפה שלו וזה בעיקר קורה שהוא בבית, בחדר שלו, בזמן שלו ומול המחשב שלו. עד שהם אומרים לו להפסיק כי הוא מפספס הרבה הזדמנויות ואם הוא רוצה פעם להשתלב בחיים האלו הוא צריך לצאת ולפגוש אנשים אמיתיים וחוויות אמיתיות ועולם אמיתי, לא כזה שנמצא בתוך המחשב. אז לפעמים זה מאוד קשה ולפעמים קצת פחות והוא קצת התרגל והרבה לא ובעיקר לא חשב שזה יכול להשתנות. לעולם.
ואז זה השתנה.
כלומר, לא הוא, העולם. הם מדברים על וירוס, על סגר, על בידוד. אסור לגעת, אסור לצאת מהבית וכולם מדברים אחד עם השני דרך מחשב והרבה הרבה שעות מסך. הם אומרים שזה לא קל, לא יודעים מתי זה יסתיים, צריך הרבה סבלנות וצריך להתרגל.
אתם צוחקים עלי? להתרגל?
ברוכים הבאים לעולם שלי.
לא כל כך נורא פה. תשארו.
ההורים באים ובודקים איתו איך הוא מרגיש. אם הוא מסתדר עם הלמידה מרחוק, הזום, תקשורת דרך ווטסאפ ואם קשה לו לא לצאת החוצה ולראות את החברים שלו. קצת לא נעים לו כי כולם במתח ומשתדלים להסתיר את זה אבל הוא רוצה להגיד להם, אפילו לצעוק, שסוף סוף קל לו! הוא הסתובב עד עכשיו בעולם שלהם עם הרעש הנורא הזה ומיליון האפשרויות שאי אפשר להחליט ביניהם ועכשיו סוף סוף יש שקט וכמה הוא אוהב את השקט הזה.
זה מה שבעצם הם לא הבינו. הוא לא שונא אנשים ויש לו באמת רצון עז, עד כאב, להכיר חברים ולהיות מובן. זה פשוט לא היה אפשרי עד היום ועכשיו, אפשר לעשות את מה שהוא הכי טוב בו – תקשורת ישירה של מילים, פקודות מחשב, מסכי וידאו ואמוג'ים. את זה הוא יודע! בעולם הקודם, כל בוקר הוא ידע שהקרב מתחיל. אמא הייתה מעירה אותו והוא היה יוצא לתוך הג'ונגל הזה בלי שריון מתאים ועם אטמי אזניים עלובים והיה יוצא לתוך הרעש המחריד הזה. עכשיו, הוא מתעורר בדיוק בשעה שהוא צריך אבל בקצב שהוא תמיד רצה והלב שלו כבר לא דופק במהירות.
הוא יודע שאסור לו לקוות שזה יימשך לנצח, המתנה הזו, אבל הוא רוצה להגיד לכם שזה קצת הוגן. תארו לכם שכל יום הייתם צריכים להתמודד בעולם של זאבים שאתה בעצם דג שנהנה לשחות בים. אז עכשיו כולכם נמצאים בים שלי ואני יכול ללמד אתכם שזה לא כל כך נורא ואולי תלמדו להאט קצת את הקצב המטורף שלכם ולהרגיש כמה נעימים ומחבקים המים וכמה טוב לזוז באיטיות.
ושזה ייגמר תזכרו את זה ואותי ותאטו קצת, טוב?
*סיפור בדיוני שנכתב מסיפורים לא בדיוניים של מטופלים אוטיסטים מקסימים
