fbpx

הבלוג

בחייאת זום זום – פסיכולוגיה בעת קורונה

קורונה טיפול

 

1

אני נכנס לקליניקה כרגיל. שואב קצת עם הדייסון, מסדר את השולחן ומזיז משחק שש בש יתום שנשכח לו בפינה. מסדר את הכורסא ואת הספה. אני סוגר את הדלת כדי לשמור על פרטיות ויוצא לרגע החוצה, כמו תמיד, כדי לשאוף אויר צח לפני שאני חוזר למטה ומחכה למטופלים. הכל כמו תמיד. אני מתרווח על הכורסא, לוגם קצת מהקפה ומחכה למטופל.

הכל כרגיל…. לא בדיוק.

אני פותח את המחשב ומיישר את המצלמה. נכנס לזום. אפליקציית וידאו ששמעתי עליה בהיסח דעת לפני כחודשיים וכעת הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי. מיד אני רואה את עצמי על פני כל המסך. גדול מדי וקרוב מדי. אני מצמצם. בדיוק בשמונה וחצי, דני (שם בדוי), מתבגר אנרגטי בן 16, עולה מולי ללא כל בעיות. "בחייאת זום זום", הוא צוחק, "מה קורה סבא'לה? הסתדרת עם המחשב?". אנחנו מדברים חצי שעה על הדברים הרגילים והלא רגילים. זה אותו דני. אם בקליניקה הוא תזיזיתי, משחק עם דברים ללא הרף ומשגע אותי גם עכשיו הוא עושה זאת. הוא מכניס לעצמו רקעים שונים, מזיז את העכבר. אנחנו צוחקים, "אתה אותו דבר…", אני אומר לו בהקלה והוא עונה בהפתעה קלה: "נכון, אותו דבר אבל מעט שונה". בעשרים דקות האחרונות אנחנו משחקים שש בש דרך שיתוף מסך. שנינו שולטים על העכבר וגם פה, בדיוק כמו בקליניקה, אנחנו רבים על אותם הדברים וגם פה אני מפסיד.

"אתה יודע", הוא אומר לי לקראת סיום, "ממש משוגע בחוץ אבל הכי משוגע שאנחנו לא יכולים לסיים את הפגישה בלחיצת יד שלנו", אני חושב שהוא מבחין שאני מתרגש גם דרך המצלמה, "אבל בכל זאת הצלחנו להיפגש", אני אומר לו, "ואת זה אי אפשר לעצור".

2

יואב (שם בדוי) מגיע לקליניקה. בהתאם להוראות ולהגיון המטורלל בימים אלו הדבר הראשון שפוגש אותו בכניסה הוא אלכוג'ל. מצרך חיוני יותר מטישו אצל פסיכולוגים בעת האחרונה. הוא מחייך ומורח את ידיו. עומד במרחק בטוח ממני ואנחנו מתלבטים אודות סוגיה עמוקה ומשמעותית: האם אפשר ללחוץ מרפקים ביחד או שכבר עברנו למחוות נמסטה. אנחנו מעזים להסתכן בלחיצת מרפקים ומחייכים זה לזה. רק לפני שבועיים שאלתי את יואב אם הוא מרגיש בטוח ללחוץ לי ידיים ובתגובה הוא חיבק אותי. היום זה אחרת. אנחנו יושבים ורחוקים זה מזה גם פיזית אבל הדיבור מאוד קרוב: חרדות, תקווה, הסתגלות לשפה שעד לפני רגע קט נחשבה כתסריט של סרט גרוע אבל שנינו מבחינים שהפסיכולוגיה היא אותה פסיכולוגיה והדברים שהטרידו את יואב אז, ממשיכים להטריד אותו עכשיו ולרגע ארוך אנחנו מדברים כאילו אין קורונה בעולם.

בקליניקה שלי אין קליטה סלולרית ומתאפשרת שעה נטולת התראות ופושים מעוררי חרדה של חברת החדשות והאתרים המובילים. שעה של שפיות מוזרה ואחרת. מצרך כל כך נדיר בימים אלו.

3

אני מת על קבוצות טיפוליות. העבודה האינטנסיבית, הרעש, הילדים והמתבגרים שרעבים לראות אחד את השני פעם בשבוע ולקפוץ לתוך בריכה של אינטראקציות בין אישיות, קשרים חברותיים ועולם מלא הזדמנויות ומפיג בדידות, גם למטפלים. למען האמת, גילינו שילדים מטפלים בילדים יותר טוב מפסיכולוגים. בגלל זה הקבוצות עובדות.

הקורונה הזאת הזויה. אי אפשר מגע, אי אפשר מפגשים, בידוד, בידוד, בידוד. מה אפשר לעשות? אפשר להילחם. על מפגשים, המשך קשר משמעותי, המשך החיים.

יום חמישי. שעה ארבע. שבע נפשות נמצאים בביתם מול מחשב. 2 מטפלים וחמישה ילדים. הם התכוננו היטב. החדר סגור, מחשב, מיקרופון, מצלמה. המסך נפתח וכמו בקבוצה כל רגע נפתחת דלת (וירטואלית) ועוד ילד נכנס. מצחיק שגם פה אותם ילדים מקדימים ואותם ילדים מאחרים. הם משועשעים קצת ומתרגשים הרבה. כולם הגיעו וזה מרגש גם את המטפלים. בהתחלה זה קצת מוזר, כל אחד מדבר בתורו עם מסך מוגדל וכולם ממושמעים כאילו מרגישים את גודל השעה. עד כמה חשוב להחזיק חזק ולאפשר. לחלק קשה יותר וחלק זורמים בטבעיות. אחרי כמה דקות כולם מתרגלים והדיבור הוא ללא תורות. בדרך כלל בקבוצות מעגל הדיבור נפסק לאחר כעשרים דקות ואז עוברים למשחקים. אנחנו שואלים אותם אם גם פה הם רוצים לשחק והם מופתעים, "מה, גם פה אפשר?". כן אפשר. אנחנו יוצרים שוב מסך משותף לכולם ומשחקים… מונופול אונליין. הם צוחקים, מרוכזים ואפילו כועסים על הפסדים, יש וויכוחים ואפילו האשמות שהמחשב מוטה ומעדיף אחרים ובסוף הפגישה? המשחק לא נגמר אבל היי… אפשר לשמור אותו להמשיך שוב בשבוע הבא.

"איך מתנתקים?" ,הם שואלים, "אנחנו פשוט יוצאים?". "למה שלא תיפרדו אחד אחד ותצאו מהדלת", אנחנו מציעים, "כמו באולם". וכך זה קורה, כל אחד נפרד ויוצא עד שאנחנו נשארים לבדנו ומסכמים את הפגישה עם דפיקות לב. החיים, בתצורה אחרת, נמשכים.

* כל השמות בדויים והאירועים שונו ללא הכר כדי לשמור על פרטיות המטופלים.

Photo by cottonbro from Pexels