1.
פסיכולוגים קלינים הם בדרך כלל מהמפלגה הכי שמרנית שיש. חדר, יום, שעה. הכל קבוע ועקבי ואפילו הרהיטים נשמרים להם מלזוז. אי אפשר להאשים אותנו. את התורה שלנו ינקנו מאדמור"ים חכמים ששכנעו אותנו בקיום מצוות פסיכואנליטיות. השעה נמשכת חמישים דקות והעולם סובב כמנהגו.
גם מטופלים הם בדרך כלל ממפלגה שמרנית. הם רגילים לשעה שהיא רק שלהם, פרטית, אישית. לבועה הרמטית שבה הכל יכול להיות והמציאות בחוץ משהה את עצמה לתחושות של פנטזיה, דמיון ובריחה. שפת החלום שולטת. המטפל מתמסר רק להם ויש שני זוגות עיניים עם מרחב אינסופי והתמסרות כמעט טוטאלית לחוויה. השעה נמשכת חמישים דקות והעולם סובב כמנהגו.
ואז העולם הפסיק להסתובב.
פתאום חדר אחד התפצל לשניים. פתאום יש שני בתים והמטפל והמטופל מסתכלים למצלמה קטנה ורואים אחד את השני שונה, אחרת. מקומות שעד עכשיו היו השלכתיים הופכים לאמיתיים. הנה המיטה, הסלון או אפילו המטבח והנה הכלב שלו שעד עכשיו רק שמעתי עליו. המציאות שעד עכשיו חיכתה לה בחוץ בסבלנות פורצת בכל הדרה לתוך שני החדרים והקשר מקבל כסות אחרת, אמיתית יותר או שמא בדיונית יותר?
ופתאום גם המטפל וגם המטופל נזכרים שאמנם התותחים רועמים… מה זה רועמים…. זועקים אבל המוזות אינם שותקות ואפשרויות אחרות נפתחות והקשר הוא אותו קשר גם עם הדהוד כבד של אותה מציאות. וזה באמת מרגש, ששפה שנוצרה במשך כמה חודשים ואולי שנים היא מספיק חזקה גם כדי לעמוד בטלטלה כזו. ואתם יודעים מה? גם המטפלים לפתע מבחינים שלא כל כך נורא לכפור באדמור"ים שלהם ולהרחיב את היריעה. הם הופכים כמו המטופלים שלהם, לגמישים יותר ומגלים על עצמם דברים מפתיעים. גם הם וגם המטופלים רעבים לקשר.
ואולי לא סתם יש כבר יעלים משוטטים באילת באין מפריע בטיילת וחיות נוספות מגיעות שוב ללא חשש למקומות שהיו להם סגורים וגם בטיפול, דברים חדשים מתאפשרים. ככה זה עם מהפכות.
2.
פנדורה (שם לא בדוי) הייתה יפהפייה. מה אפשר לצפות ממישהי שקיבלה את המראה שלה מאפרודיטה והיה לה כשרון מוזיקלי נהדר שנמסר לה ישירות מאפולו והיא אפילו ידעה לרפא.
אבל אז היא קיבלה תיבה מזאוס, האבא של כל האלים עם הנחייה הכי פשוטה והכי מורכבת בעולם: "את שומעת פנדורה", הוא אמר לה, "יופי יש לך, גם כשרון לא נורמלי ועכשיו גם תיבה אבל מה… דיר באלאק לגעת בה, אסור לך לפתוח אותה בשום פנים ואופן".
חמוד אמיתי זאוס. אולי כאן הזמן לגלות שזאוס היה עצבני על בני אדם שגנבו ממנו את האש ויצר את פנדורה שלנו כעונש לבני האדם שכל הזמן הרגיזו אותו בתאוותנות ובחוסר שקט שלהם (ולא שזאוס היה טלית שכולה תכלת, כן?).
נוסף לכל הצרות פנדורה התאהבה בגבר חלומותיה וחיה לה חיים נוחים ושקטים אבל התיבה הזו לא נתנה לה מנוחה עד שהיא לא עמדה בפיתוי ופתחה אותה. מהתיבה יצאו כל האסונות לעולם – עצב, עוני, ייאוש, פשע, מחלות (וכנראה גם קורונה). פנדורה נבהלה עד עמקי נשמתה וישר סגרה את התיבה כדי שלפחות שעוד דברים רעים לא ייצאו ממנה.
היא גרמה כבר מספיק נזק.
היא סגרה אותה כל כך מהר וכל כך חזק שהיא לא שמה לב שהייתה שם עוד מישהי אחת קטנה. לאחר המון שנים של עולם עגום ועצוב פנדורה שבה לתיבה ושמעה בת קול. בחשש גדול היא פתחה אותה ואז שחררה את התקווה שהגיעה אל העולם וניצחה (לא בקלות) את כל מה שיצא מהתיבה לפניה.
ות'כלס, מזל שהיא יצאה….
Photo by Jouwen Wang on Unsplash
