הפעם הראשונה שניסיתי לגדל הייתה שהייתי סטודנט. לפני זה גרתי עם ההורים, כך שלגדל לא היה כל כך אופציה. הראשונות היו הפטוניות. שתלתי אותן בתוך אדנית רחבה שהשקיפה לתוך מפרץ חיפה וביום טוב אפשר היה לראות את החרמון.
הפטוניות גדלו במגוון צבעים יפהפה וכיסו את כל החלון. הייתי מבסוט וגאה אבל לאחר כמה חודשים הבחנתי בשינוי לרעה: העלים החלו לכמוש והפרחים נשרו כולם. לא הבנתי איפה טעיתי: ניסיתי להגביר השקיה ואז להפחית אותה, הצללתי את החלונות ואז פתחתי אותם במשך כל שעות היום ולבסוף, כמוצא של ייאוש, לקחתי מקלות זעירים וניסיתי לייצב את הגבעולים הרפויים. לאחר זמן מה אירחתי חבר. הוא נכנס אל הסלון, ישב על הספה, העיף מבט קצר אל הפטוניות ושאל אותי על המקלות. כאשר הסברתי לו את הסיבה, הוא הביט בי במבט מעורב תמיהה, השתאות וחמלה ושאל אותי אם לא עלה בדעתי שפשוט הגיע זמנם כמו כל פרח עונתי עלי אדמות. אני זוכר שגמגמתי משהו אבל הודיתי לעצמי בשקט שההסבר הזה כלל לא עלה בדעתי.
שבע שנים מאוחר יותר, אני מגדל במרץ והתלהבות. פרחים, עצי פרי ובעיקר ירקות. את הזרעים אני קונה ומנביט בתוך עציצים אטומים בשקית, ליצירת אינקובטורים מושלמים שמבטיחים נביטה תוך יומיים-שלושה לכל היותר. את השתילים הצעירים אני מעביר לאדמה ודואג להחשיך את סביבתם למספר ימים. כך, באופן הדרגתי, הם מתרגלים לעולם החיצוני הבלתי מתחשב והקפריזי. רובם אכן שורדים ומתמודדים בהצלחה ללא כל הגנות ואמצעי עזר.
גינת הירק הצנועה אך המושקעת שלנו נמצאת בשביל המוביל לקליניקה. את עשר הדקות בין טיפול אחד לשני אני מבלה בבהייה בעגבניות, מלפפונים, פלפלים, חסות. פעמים רבות המטופלים תופסים אותי מנכש עשב או מוריד ענף יבש של עגבנייה שכבר עשה את עבודתו וכעת שואב מים ללא צורך. הן, העגבניות, היו הירקות (או הפירות, תלוי את מי שואלים ולמה) שלימדו אותי שיעור טיפולי יקר. כל חטאן של העגבניות היקרות שלי היה קרבתן אל דלת הקליניקה. כך שבעודי פותח את הדלת לאחר שמטופל עוזב, אני מסתער עליהן ובודק האם הכל בסדר: מפריד פרחים, מוריד ענפים מיותרים ומנסה לשפר את יכולת הטיפוס. כמובן שפעמים רבות אני גורם נזק יותר מתועלת והענפים מתחילים להיקרע. או אז, תחושת האשמה שלי גורמת לפרץ אימפולסיביות נוסף והקריעה הופכת למוחלטת וסופית. זמן רב עבר עד שלמדתי את הלקח הפשוט עד כאב: החכמה הגדולה לאחר שאתה גורם נזק הוא לא לתקן אלא לחדול. ואכן גיליתי כי גם הענף הכי קרוע יכול לתקן את עצמו ללא כל עזרה מידיי חורשות הטוב אך המגושמות.
מטופלים רבים מתייחסים לגינת הירק. יש שמתרשמים ומעודדים, אחרים מצליחים, באופן מעורר התפעלות, לראות רק את הנבילות והפגמים וכמובן יש את אלו שמתעלמים לחלוטין. על כולם עולה אלון (שם בדוי). אלון הוא ילד מתבגר בעל קשיים חברתיים ניכרים אבל עולם ידע עצום ומדהים בהיקפו. בפגישות אלו היה מעביר אותי שיעורים מרוכזים אודות הגידול האורגני. הוא היה מסביר לי על ענפי העגבניות, כיצד אפשר לקטוף עלים של חסות מבלי לעקור את החסה על מנת להבטיח זמן רב יותר של גידול, על סודות משפחת הדלועיים לרבות המלפפונים, חניטת הפרחים שהופכים לפרי ועוד גילויים רבים ומרגשים. הוא היה מורה טוב אך גם קשוח ולא סלחן. פעמים רבות הייתי מוצא את עצמי נפרד ממנו לשלום, מזנק אל הירקות ומנסה לפעול על פי כל עצותיו. בפגישה הבאה הייתי מצפה כמו ילד נרגש למילות שבח ומתאכזב כאשר אלו אף פעם לא היו מגיעות. מפעם לפעם הייתי גם מנסה לזכור את מטרת הטיפול אך דווקא שלא הייתי עושה זאת הייתה ניכרת ההתקדמות הרבה ביותר.
באחת הפגישות עבר אלון על כל הירקות בגינה. הוא הסביר לי מדוע המלונים התמלאו במזיקים, הגדיר באופן מדויק את השוני בין סוגי הפלפלים החריפים והזהיר אותי משתילת יתר של שתילי דלעת אימתניים. לקראת סוף הפגישה הוא הרהר בקול: "אתה יודע, יעד, זה מעניין שכל הירקות שלך פחות או יותר בסדר אבל הפלפלים המתוקים הם ממש ממש בסדר. נראה שאיתם אתה ממש עושה עבודה טובה". אני זוכר שחייכתי חיוך גדול, הודיתי לו אך גם הוספתי: "ואתה יודע אלון, אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני זוכה ממך לשבחים, תודה".
לאחר שנפרדתי מאלון נשארתי כהרגלי להסתכל בירקות, אבל אז הבטתי שמאלה לכיוון הערוגה הרחוקה ביותר, ערוגת הפלפלים המתוקים אשר נמצאת בחזית האחורית של הבית ללא כל נקודת גישה נוחה. מה שאלון הבין מהר, אני הבנתי לאט ורק לאחר מספר דקות קלטתי שלאחר השתילה הראשונית והדאגה לסידורי המים לא הצקתי לערוגה הזו אפילו פעם אחת ובעצם הדבר היחיד שעשיתי היה להשקיף עליה מהחלון. אלון צדק, אלו אכן היו הירקות האיכותיים ביותר שגידלתי אי פעם.
(רשימה זו נכתבה ב 2008, בעודי מתמחה צעיר בפסיכולוגיה)
