הבלוג

טכנולוגיה ופסיכולוגיה

טלפונים וטיפול קבוצתי

התמונה המצורפת פה היא אחד מהאהובות עלי והיא

מקבוצה טיפולית של בני נוער בחברותא.

בהתחלה זה לא היה פשוט. הם לא היו יכולים להיפרד
ממנו. לרגע הסכימו לשים אותו בכיסם. למשש אותו קלות מדי פעם כדי להבחין שהוא עדיין
שם ואולי להירגע ממגעו. לזנק לכל ציוץ שלו ורק לאחר הרבה זמן להסכים להשתיקו.
התעקשנו ושוב התעקשנו והנה זה קרה. כיום, כל פגישה מתחילה עם שני מעגלים. מעגל בני
נוער שמדברים, משתפים ויוצרים קשר עין ומעגל סמארטפונים דומם (טוב, אולי על רטט).

אחת מהאנקדוטות הפסיכולוגיות האהובות עלי מתייחסת
לאריך נוימן, תלמידו של קרל יונג אשר הקים בארץ את החברה היונגיאנית. נוימן טיפל
בירושלים וסירב להחזיק בביתו מכשיר טלפון. כאשר מתלמדיו שאלו אותו על כך הוא ענה:
"כל מטופל אשר יחפוץ לבטל פגישה יצטרך להגיע אליי ברגליו ולהגיד לי ישירות,
כך הם יחשבו שנית באשר לכך". אז, היה אפשר לעשות זאת.

והיום…?

לעיתים אני מזכיר למטופליי בקבוצה ובטיפולים
הפרטניים את ההיסטוריה ה"עתיקה" של שנות ילדותי. ילדות ללא מכשירים
מתוחכמים, עם טלפון חוגה, עיתונים ובעיקר הרבה הרבה זמן פנוי. "אז מה עשיתם
אז?", שאלה שחוזרת מדי פעם וזוכה לתשובה: "אני מניח שיצאנו החוצה, קראנו
והרבה פעמים… השתעממנו". תשובה שזוכה לביטול: "זה לא נשמע כיף".

כיום, אי אפשר לחמוק מהטכנולוגיה בכל רגע. גם אני
מקליד מילים אלו במחשב ניד שמחובר לאינטרנט ומנגן ספוטיפיי ברקע עם רמקולים
בבלוטות. מדי פעם צצים על המסך התראות של מיילים. הסמארטפון נח לידי ומשמיע ציוצים
מטרידים בכל הודעת וטטסאפ ובלי משים כל כמה דקות אני לוקח אותו לידי כדי לבדוק
אותו. מה לבדוק? לא ברור. אולי נוטיפקציות בפייסבוק ומבט על פיד החדשות היומי. וכל
זה עוד לפני שהתייחסנו לאפליקציות כמו אינסטגרם, סנאפצ'אט, יו-טיוב, טוויטר.
קונסולות של פלייסטישן,  אקס-בוקס
ונניטנדו, שעונים חכמים ועוד… עוד…. הרבה.

מחקרים מתייחסים היום לזמן ממוצע של שבע שעות
במסכים של ילדים בני גיל 8-18 שנים. כמבוגרים אנחנו מתייחסים לנתון הזה בזעזוע.
הילדים מתייחסים אליו בשוויון נפש. מה הם מפסידים באותם שבע שעות? בעיקר יכולת
להיות בסנכרון עם כל אחד מהחושים האחרים שלהם וחוויה מלאה של קשר אנושי ומלא.
חוויה תלת מימדית, חושית, הרמונית של העולם האמיתי ואנשים אמיתיים בו.

עם זאת, אנחנו נחטא להם ולנו אם נתייחס רק לחצי
הכוס הריקה. האינטרנט מלא בידע (גם אם פיתויים) אשר לא היה זמין לנו שהיינו קטנים.
ילדים מופנמים או כאלו עם קשיים חברתיים ותקשורתיים יכולים כיום לבסס קשר אינטימי
בעזרת אמוג'ים, דמויות וירטואליות ואפליקציות למסרים בין אישיים. האוטיסט יוכל
לשלוח קשת מלאה של רגשות בעזרת אמוג'ים מחייכים, כועסים, מקנאים שעוזרים לו לתווך
את עולמו הייחודי לאחר. המופנם יכול לשלוח טקסטים ארוכים מבלי להשתתק מפחד מתגובת
האחר והלקוי למידה יוכל להיעזר בתרגום כדי לחדד את מסריו.

אז להגביל או לא? מה עם שעות מסך? מה לאפשר
ובאיזה גיל? כיצד אנחנו שהגענו מעידן אחר יכולים בכלל להבין את עולמם השונה של
ילדנו.

אנחנו חושבים שחלק מהתשובה מגיעה דרך תקשורת. ניסיון
אמיץ להבין את תפקיד המסכים בחייו של ילדינו. האם הוא משתמש בהם כדי להעביר את
הזמן ולברוח מתקשורת משמעותית עם האחר או שמא דווקא מעגל חבריו התרחב הודות
לכך?  האם הוא יכול להניח את המחשב בצד
ולצאת החוצה או שהמחשב מכלה את רוב זמנו? האם הוא לומד ידע חדש, שפות אחרות ומרחיב
את תחומי העניין שלו או בוהה בסרטוני יוטיוב חסרי טעם? איך הוא מגיב לנסיון שלנו
לדבר על כך איתו?

האם אנחנו מעזים לא להיות רק הדמות המחנכת אלא גם
זאת שמתעניינת? מנסים ללמוד את עולמו דרך צפייה משותפת? להבין את החוקים והשיח
בעולם שכה שונה לנו? אנחנו יכולים להגיב בשוויון נפש ולעיתים אפילו ברתיעה כאשר
המתבגרת מתלהבת מעוד לייק באינסטגרם אבל גם לנסות להבין מדוע זה גורם לה אושר רב
ומה היא בעצם מרוויחה בכך.

אז
תקשורת טובה, איזון, הקפדה של גבולות וסמכות אך גם כבוד ואמפטיה לעולמם. קל? ממש
לא אבל אפשרי.

התמונה המצורפת פה היא אחד מהאהובות עלי והיא

מקבוצה טיפולית של בני נוער בחברותא.

בהתחלה זה לא היה פשוט. הם לא היו יכולים להיפרד
ממנו. לרגע הסכימו לשים אותו בכיסם. למשש אותו קלות מדי פעם כדי להבחין שהוא עדיין
שם ואולי להירגע ממגעו. לזנק לכל ציוץ שלו ורק לאחר הרבה זמן להסכים להשתיקו.
התעקשנו ושוב התעקשנו והנה זה קרה. כיום, כל פגישה מתחילה עם שני מעגלים. מעגל בני
נוער שמדברים, משתפים ויוצרים קשר עין ומעגל סמארטפונים דומם (טוב, אולי על רטט).

אחת מהאנקדוטות הפסיכולוגיות האהובות עלי מתייחסת
לאריך נוימן, תלמידו של קרל יונג אשר הקים בארץ את החברה היונגיאנית. נוימן טיפל
בירושלים וסירב להחזיק בביתו מכשיר טלפון. כאשר מתלמדיו שאלו אותו על כך הוא ענה:
"כל מטופל אשר יחפוץ לבטל פגישה יצטרך להגיע אליי ברגליו ולהגיד לי ישירות,
כך הם יחשבו שנית באשר לכך". אז, היה אפשר לעשות זאת.

והיום…?

לעיתים אני מזכיר למטופליי בקבוצה ובטיפולים
הפרטניים את ההיסטוריה ה"עתיקה" של שנות ילדותי. ילדות ללא מכשירים
מתוחכמים, עם טלפון חוגה, עיתונים ובעיקר הרבה הרבה זמן פנוי. "אז מה עשיתם
אז?", שאלה שחוזרת מדי פעם וזוכה לתשובה: "אני מניח שיצאנו החוצה, קראנו
והרבה פעמים… השתעממנו". תשובה שזוכה לביטול: "זה לא נשמע כיף".

כיום, אי אפשר לחמוק מהטכנולוגיה בכל רגע. גם אני
מקליד מילים אלו במחשב ניד שמחובר לאינטרנט ומנגן ספוטיפיי ברקע עם רמקולים
בבלוטות. מדי פעם צצים על המסך התראות של מיילים. הסמארטפון נח לידי ומשמיע ציוצים
מטרידים בכל הודעת וטטסאפ ובלי משים כל כמה דקות אני לוקח אותו לידי כדי לבדוק
אותו. מה לבדוק? לא ברור. אולי נוטיפקציות בפייסבוק ומבט על פיד החדשות היומי. וכל
זה עוד לפני שהתייחסנו לאפליקציות כמו אינסטגרם, סנאפצ'אט, יו-טיוב, טוויטר.
קונסולות של פלייסטישן,  אקס-בוקס
ונניטנדו, שעונים חכמים ועוד… עוד…. הרבה.

מחקרים מתייחסים היום לזמן ממוצע של שבע שעות
במסכים של ילדים בני גיל 8-18 שנים. כמבוגרים אנחנו מתייחסים לנתון הזה בזעזוע.
הילדים מתייחסים אליו בשוויון נפש. מה הם מפסידים באותם שבע שעות? בעיקר יכולת
להיות בסנכרון עם כל אחד מהחושים האחרים שלהם וחוויה מלאה של קשר אנושי ומלא.
חוויה תלת מימדית, חושית, הרמונית של העולם האמיתי ואנשים אמיתיים בו.

עם זאת, אנחנו נחטא להם ולנו אם נתייחס רק לחצי
הכוס הריקה. האינטרנט מלא בידע (גם אם פיתויים) אשר לא היה זמין לנו שהיינו קטנים.
ילדים מופנמים או כאלו עם קשיים חברתיים ותקשורתיים יכולים כיום לבסס קשר אינטימי
בעזרת אמוג'ים, דמויות וירטואליות ואפליקציות למסרים בין אישיים. האוטיסט יוכל
לשלוח קשת מלאה של רגשות בעזרת אמוג'ים מחייכים, כועסים, מקנאים שעוזרים לו לתווך
את עולמו הייחודי לאחר. המופנם יכול לשלוח טקסטים ארוכים מבלי להשתתק מפחד מתגובת
האחר והלקוי למידה יוכל להיעזר בתרגום כדי לחדד את מסריו.

אז להגביל או לא? מה עם שעות מסך? מה לאפשר
ובאיזה גיל? כיצד אנחנו שהגענו מעידן אחר יכולים בכלל להבין את עולמם השונה של
ילדנו.

אנחנו חושבים שחלק מהתשובה מגיעה דרך תקשורת. ניסיון
אמיץ להבין את תפקיד המסכים בחייו של ילדינו. האם הוא משתמש בהם כדי להעביר את
הזמן ולברוח מתקשורת משמעותית עם האחר או שמא דווקא מעגל חבריו התרחב הודות
לכך?  האם הוא יכול להניח את המחשב בצד
ולצאת החוצה או שהמחשב מכלה את רוב זמנו? האם הוא לומד ידע חדש, שפות אחרות ומרחיב
את תחומי העניין שלו או בוהה בסרטוני יוטיוב חסרי טעם? איך הוא מגיב לנסיון שלנו
לדבר על כך איתו?

האם אנחנו מעזים לא להיות רק הדמות המחנכת אלא גם
זאת שמתעניינת? מנסים ללמוד את עולמו דרך צפייה משותפת? להבין את החוקים והשיח
בעולם שכה שונה לנו? אנחנו יכולים להגיב בשוויון נפש ולעיתים אפילו ברתיעה כאשר
המתבגרת מתלהבת מעוד לייק באינסטגרם אבל גם לנסות להבין מדוע זה גורם לה אושר רב
ומה היא בעצם מרוויחה בכך.

אז
תקשורת טובה, איזון, הקפדה של גבולות וסמכות אך גם כבוד ואמפטיה לעולמם. קל? ממש
לא אבל אפשרי.