למה שלא ניתן לדעת, ניתן להתייחס, רק באמצעות מה שאיננו”. ככה יפה וככה עמוק אומר תומס אוגדן שהוא מפרש ענק אחר, ביון.
אלוני, הבן שלי, שאל אותי אתמול אם אחרי כל מאות המטופלים שהיו לי, האם עדיין משהו יכול להפתיע אותי, אמרתי לו שבטח, שכל מפגש לא רק מפתיע מחדש הוא חייב להפתיע מחדש כדי שיצליח. הוא הסתכל עליי במבט של מתבגר והודיע לי שהדבר היחיד שיכול להפתיע אותי זה מסרק ועלה מבסוט לחדר שלו (אמרתי כבר מתבגר?).
ואז חשבתי על שון ו-ווייל ועל המפגש ביניהם. וייל, הלא הוא וויל האנטינג, הוא גאון שיודע הכל, הוא גם מופרע מיוסר לא קטן שאין לו שום סיבה להאמין בעולם שהתחיל מאב אלים והמשיך במשפחות אומנה ועבודת קשת יום במפעלים. יום אחד, פרופסור למתמטיקה מגלה אותו ושולח לעבור טיפול פסיכולוגי כדי להיות בן אדם.
הצחקתם את ויל. המטפל הראשון היה מהפנט מפורסם וויל שמח להזין את הנרקיססטיות שלו רק כדי לרמוס אותה. את המטפל השני הוא פשוט כתש לאחר שחשף את נטיותיו המיניות המוחבאות. צביעות ואגו לא עוברים עם ויל.
ואז הגיע שון. בפגישה הראשונה וויל עשה וויל. הוא הביט בציור ששון צייר וחשף באכזריות את מוות האשה שאהב ואת חווית האובדן. שון לא שיחק אותה, הוא אחז בו בגרונו, בזעם. ווייל חייך. הוא הביס עוד מטפל. הוכיח עוד צביעות. כאשר שון יצא, הפרופסור אמר לו שהוא יבין אם הוא לא יירצה לטפל בוויל. שון הביט בו ואמר שיכין אותו לפגישה הבאה.
הם נפגשו ליד נחל. ואת התמלול של השיחה הזו צריך להביא במלואו כי כל דבר שנוסיף לה יהרוס את השלמות שלה (שמתי לכם את הסרטון בתגובות):
שון: “חשבתי על מה שאמרת לי ביום השני שלנו. על הציור שלי. נשארתי ער חצי לילה וחשבתי על זה. ואז הבנתי משהו… ופשוט נרדמתי בשלווה. אתה יודע מה הבנתי?”
ויל: “מה?”
שון: “שאתה בסך הכל ילד. אין לך מושג על מה אתה מדבר.”
ויל: “אוקיי…”
שון: “זה צפוי. מעולם לא יצאת מבוסטון. אם אשאל אותך על אמנות, בטח תיתן לי את התקציר של כל ספר אמנות שנכתב אי פעם. מיכלאנג’לו? אתה יודע עליו המון: עבודות פוליטיות, שאיפות דתיות, היחסים עם האפיפיור, נטייה מינית… הכל. אבל אני מתערב שאתה לא יכול להגיד לי איך מריחה הקפלה הסיסטנית. מעולם לא עמדת שם והסתכלת למעלה על התקרה היפה הזו. ראית את זה.”
שון ממשיך: “אם אשאל אותך על נשים, בטח תיתן לי רשימה של העדפות. אולי אפילו שכבת כמה פעמים. אבל אתה לא יכול להגיד לי מה זה להתעורר ליד אישה ולהיות מאושר באמת.
אם אשאל אותך על מלחמה, בטח תזרוק לי איזה ציטוט של שייקספיר. אבל מעולם לא היית קרוב למלחמה. מעולם לא החזקת את הראש של החבר הכי טוב שלך על הברכיים כשהוא נושם את נשימתו האחרונה ומביט בך לעזרה.”
שון: “אתה יתום, נכון? אתה חושב שיש לי מושג כמה החיים שלך היו קשים, איך אתה מרגיש, מי אתה, רק בגלל שקראתי את אוליבר טוויסט? האם זה מגדיר אותך? אני לא יכול ללמוד עליך שום דבר שלא כתוב בספרים, אלא אם כן תרצה לדבר על עצמך. על מי שאתה באמת. ואני בפנים. אבל אתה לא רוצה לעשות את זה, נכון? אתה מפחד פחד מוות ממה שאתה עלול להגיד.”
זהו. ויל נשאר המום על הספסל. הוא חזר לפגישה הבאה ובינו לבין שון נוצר קשר שהציל את שניהם. גם את ויל וגם את שון.
מה שון עשה? הוא לא ניסה לדעת יותר מוויל, אין סיכוי לזה. הוא לא ניסה להעפיל עליו. הוא לא ניסה להשמיד את הכאב שוויל גרם לו. הוא דיבר על משהו הרבה יותר חשוב מלדעת, הוא דיבר על להיות, על לחוות, על להסתכן, לכאוב, על גבול הבלתי אפשרי.
הוא התחיל להמציא עם ויל שפה חדשה, שלא דוברה מעולם, השפה של שניהם. של ההיעדר שמתוכו יכול לרבוץ הקיום והמשמעות. בהמשך, הוא סיפר לוויל על אבא שלו, על אהובתו, על האובדן, על כמה הוא מתגעגע לנפיחות שלה, על מה זו אהבה. באחד מהרגעים, הוא מתקרב לשון ואומר לו שהוא לא אשם, ברגע אחר, הוא זורק אותו מהחדר רק כדי לדחוק בו להכיר באמת. הוא מתמסר.
וככה זה, רק ששני אנשים יכולים להיפגש באמת, לכאוב ביחד, אחד מהם (או שניהם) יוכלו להשתנות ולהתפתח.
ובתשובה, למתבגר הפעור שבתחילת הפוסט, כל מפגש הוא מפגש חד-פעמי שבו הכל מוכר אבל הכל שונה.
ומילה לסיום, מי שטיפול בוויל היה שון, אבל מי שבעצם טיפל בו היה רובין ווילאמס החד-פעמי והאדיר, אף שחקן אחר לא היה יכול לעשות את זה פשוט משום שרובין ווילאמס לא ממש שיחק, הוא היה הוא.
בגובה העיניים – בואו לראות פסיכולוגיה
סרטונים על טיפול, הורות, אוטיזם וקבוצות




























