כשאני נפגשת עם מטופל ילד(ה) בפעם הראשונה, ההתרגשות בשיאה. לרוב אני כבר יודעת כמה פרטים עליו, דרך ההורים (או גוף מפנה אחר). אבל, בעצם, שנינו "מגששים" באפילה, ושנינו זרים זה לזה. לפעמים כבר במפגש הראשון יש התלהבות ושמחה, כי הילד מזהה משהו שנכון לו ושהוא זקוק לו. אך לפעמים, ההתקרבות איטית ולוקח זמן עד שנוצר הקשר, "הקליק" בינינו.
בטיפולים הילד/ה יכול לבחור מה לעשות: לצייר, לבנות, להדביק, לרקוד, לשחק משחק דמיוני או משחק קופסא, לשחק בכדור או לשבת ולדבר. זאת השעה שלו: הקליניקה, החומרים, המשחקים בשבילו ואני איתו. כשהילד מרגיש נוח ובטוח בקשר שלנו נוצרים חיבורים: חיבור לכוחות הפנימיים, חיבור לעצמי (הבנה וקבלה עצמית) חיבור עם סובייקט (חיבור איתי).
כך למשל, נטע (שם בדוי) שהגיע מבית מצוקה של עולים חדשים, והיה עד לאלימות ותוקפנות רבה בבית. לנטע היו קשיים לימודיים וחברתיים. דיבר בגסות והיה אלים בבית ובבית הספר. נטע בנה "אוטו-בית" במשך מספר מפגשים. ה"אוטו-בית" נבנה ונהרס כמה פעמים. הוא היה עסוק לייצב את המבנה, ולבנות מקומות מוגנים ובטוחים. נטע הצליח לבטא מצד אחד את כוח ההרס, תוך שהייה במצב המתסכל והשבור. מצד שני התחבר לכוחות הבניה, וליכולת שלו ליצור תחושת מוגנות . אני זכיתי ללוות את התהליך הייחודי והעצמתי של נטע. הייתי עדה הן לתוקפנות, לפחד ולחרדה הנלווים אליה והן לכוחות הנפש של נטע, לבנות לעצמו את היציבות הפנימית. בסיום הטיפול נטע השתלב במסגרות החינוכיות ואיננו אלים.
כל ילד בשבילי הוא ייחודי ומופלא, ואני שמחה שיש לי הזכות ללוות ולתמוך בתהליכים כ"כ משמעותיים בחייהם.
