הבלוג

על דחייה, חרם ושעיר לעזאזל

דחייה חברתית חברותא

אני מקבל שיחת טלפון ואפשר לראות את הבהלה והמצוקה כבר במשפט הראשון.
הורים מקסימים, מסורים.
אנחנו חושבים שעושים עליו חרם, הם אומרים בחשש.
הוא בודד כבר הרבה מאוד זמן, דחוי למעשה.
אין לו חברים מלבד חבר אחד למסכים, וגם שם, איך להגיד את זה, הקשר לא אינטימי.
הם יותר צריכים זה את זה כדי להעביר את הזמן, לשחק, אבל מלבד זה כלום.

ולמה עכשיו אתם באים? אני שואל.

חשבנו כבר הרבה זמן לבוא, הם עונים,
אבל עכשיו אנחנו מבינים שהוא לא רק בודד ודחוי.
הם לועגים לו.
הם מספרים על שיחה בקבוצת ווטסאפ סגורה, שבה התגלה שיש לו כינוי כבר זמן רב,
וילדי הכיתה מרכלים, צוחקים וכן, לועגים לבן שלהם.

אני מבקש לראות את השיחה,
ונראה שם שזה נושא השיחה האהוב על המשתתפים.
“דחקות” על הילד.

אני שואל על הכיתה, על המרכיב החברתי בה.
מסתבר מהר מאוד שבכיתה יש מורה חדשה, צעירה וגם חלשה,
שלא משתלטת על הכיתה, וגרעין חדש של ילדים ששולטים גם עליה וגם על הכיתה עצמה.
וכן, הם משתמשים בו כדי להתגבש, כדי להרגיש חזקים.

הבן שלהם הוא שעיר לעזאזל.

אני מסביר להם על התפקיד הכל כך לא הוגן שהוא תפס במרקם החברתי הרעוע בכיתה,
ואני נזהר לפני שאני שואל את השאלה הבאה.

מה החלק שלו בזה?

הם משתאים לנוכח השאלה.
הוא לא אשם, הם אומרים ובצדק.
זה לא עניין של אשמה, אני עונה.
בוודאי שהוא הקורבן,
אבל על מנת לסייע לו לצאת מהמקום האכזרי שהוא נמצא בו,
אנחנו צריכים להבין למה דווקא הוא “נבחר”.
למה דווקא הוא הילד שמרכז, בנפשו ובגופו, את המשאלות והפנטזיות של הכיתה, של הקבוצה.

אנחנו פותחים במערך של מעטפת טיפולית.
במרכזה, השמת הילד בקבוצה שבה אפשר להיחשף לדפוסים שלו.
אנחנו עושים גם התערבות כיתתית, שבעזרת היועצת מאבחנת את המצב שנוצר בכיתה ויצר את השעיר לעזאזל.
ובמקביל, אנחנו מתחילים סדרת הדרכות הורים, כדי לסייע להורים הנפלאים האלה לסייע בחזרה לילד שלהם.

זה לוקח זמן, וזה עובד.
בקבוצה אנחנו עובדים על הדפוסים של הכאן ועכשיו,
דפוסים שמסייעים לו לעבור שינוי.
בהתחלה בתוך הקבוצה, ואחר כך בכיתה,
ביחד עם ההתערבות הכיתתית והליווי ההורי.

השילוב בין כל הכלים האלה מאפשר לו, ולהם, לצאת לדרך חדשה.